המצלמה לימדה אותי לשים דברים בתוך מסגרת, להשתהות ולהתבונן מקרוב. היא נותנת לי את היכולת להראות לאחרים מה אני רואה. וגם לעצמי. מה אני יכולה לראות כשני מתבוננת, מתרכזת, כשתשומת הלב שלי מופנית לצבעוניות, ליחס בין פרטים, לזוויות, למנחי גוף, לאינטימיות שביני לבין האובייקט אותו אני מצלמת.
בתוך תהליך ההתבגרות שלי אני נותנת לעצמי לגיטימציה להיות אישה שאוהבת יופי, שרואה ומראה יופי, שנותנת יופי לאחרים.
זה הרבה עבורי.
אני מרגישה שיופי מאפשר התרחבות הלב וקרבה.
אסטתיקה מעודנת, פריחה, עדינות, רכות, איזון וקונטרסט שמתבטאים בחומר עושים לנו נעים ומחברים אותנו לחלק מרגש וחשוב בחוויה האנושית.
היופי שאני פוגשת, מצלמת ושוזרת הוא מורכב ומרובד בשכבות, יש לו עומק ויש לו פצעים, ויש בו חיים ומוות וזמן וסיפור.
זה יופי שמדבר בעד עצמו ואין צורך להסביר ולהבין.
רק להסתכל ולקחת פנימה.